בגילך כבר אי אפשר להרגיש כל רגש בעוצמות , עדיף להדחיק... , עדיף לזרוק את הרגש לפינה ולא לתת לו להפריע לך בחיים, הרי הרגש בגילך הוא כבר דבר מסוכן , לך תדע לאן הוא ייקח אותך ומה יקרה לך אם תיתן פשוט לשבת ככה בגופך , אתה הרי תאבד לגמרי שליטה!
יש איזה חוק כזה בלתי כתוב שככל שמתבגרים אולי רצוי יותר להדחיק , אחרי הכול רגש הוא דבר כאוטי, לא תמיד נעים וכאוטיות יוצרת חוסר שליטה ואנחנו , בני האנוש עדיין חיים באשלייה שיש לנו כזו במידה כזו או אחרת. אתמול בערב יושבת ע חברה , לא נפגשנו לפחות שבועיים -שלושה ואני כל כולי במסע רגשי משלי , הרבה דברים שמרגשים אותי ומפחידים אותי בו זמנית נמצאים עכשיו בחייים שלי ואני מאוד נהנת מהם פשוט כי הם נותנים לי את חדוות היצירה , זה מה שבעיקר מניע אותי שאני מציירת, מצלמת או כותבת הרגש במלוא עוצמתו. הרגש הזה משתנה כמו אצל ילדים פשוט נמצא בגוף , יורד על הקנבס או על סקיצה כזו או אחרת ומפנה את מקומו לרגש חדש ולמרות שהוא די מפחיד אני משתדלת במאת האחוזים להיות בתוכו , זה מה שמאפשר לי לייצור . במהלך שיחה עם החברה הזוהיא פלטה לעברי " וואו את נמצאת ממש ברכבת רגשית קיצונית בזמן האחרון" "רכבת רגשית ?" הרמתי גבה או שתיים ונתתי מבט חודר ועמוק שקצת הזיז את החברה בחוסר מנוחה ומיד החלה להסביר את עצמה ...בגילנו היא המשיכה כבר הבנתי שלא יהיו לי תחושות ורגשות כל כך חזקים , נעים לי נחמד לי אבל לא בא לי להיות "בבום " של רגשות , זה פשוט יותר מדי להכיל ובעיקר מפריע לחיות את היום יום ???" ת'כלס להרגיש כל רגש למצות אותו עד הסוף יכול להיות מפחיד , ולא היא לא הראשונה ששמעתי ממנה משפט בסגנון הזה , גם לפני שלושהארבעה חודשים שמעתי משפט דומה מחבר "אז מה - לי לא קשהאני לא מתוסכל וכועס אין זמן לזה עכשיו אז אני מדחיק " המשפט הזה קצת הצחיק אותי וקצת העציב אותי ועדיין אני בהחלט יכולה להבין.בתור מי שהקפידה במשך שנים רבות להדחיק כל כאב ולהשתמש בחומרים כאלו ואחרים בכדי לזייף רגשות , אני בטח ובטח יודעת כמה זה מפחיד ,לי תמיד הייתה האמנות בכדי לבטא את הרגש וגם זו הסיבה ששנים הסתרתי עבודות שלי מכל מי שהיה קרוב ומסביב , רגשות הם חזקים ובעיקר בלתי נשלטים ...הם פשוט באים ויושבים תלחם בהם , הווליום שלהם יגבהה והפיצול בין מה שאתה מראה לבין מה שאתה מרגיש יילך ויעמיק ייצור למעשה שני אישיות בבן אדם אחד. השיחה הזו גרמה לי לתהות שוב מה כל כך מפחיד אותנו להרגיש - הרי אי אפשר באמת להדחיק רגש מבלי שהוא ייצור אצלנו רעל רגשי שיילך , יתפשט בגוף ואחר כך ייהפך להיות גם רעל פיזי גופני שיתבט במחלות , בלבול או חיים בפיצול תמידי. מי החליט או למה החברה המערבית , כל כך רוצה להדחיק רגשות - למה זה לחלוטין לא מקובל להגיד למי שעומד מולך מה אתה מרגיש ולמה לעזאזל כנמצאים בתוך הרגש אנשים כל כך מפחדים ? לכל עניין ודבר , בתחום תחום שיש לנו בחייים אנחנו מושפעים ישירות מהרגש , או משיפוט של הרגש , לא משנה איזה הגבלים "לוגיים" נשים לו או באיזה מסגרת נסגור אותו , לא משנה אם ננסה ל"אלף את המיינד" לאיזה רגשות אנחנו מרשים ולמי ובאיזו סיטואציה, הרגש הוא דבר חזק מאיתנו והוא למעשה מה שמניע את החיים...מי היה מאמין שאני מכל האנשים אחרי שנים של הדחקה יאמר את זה ועדיין ככה זה. רגשות הן הצבע של החיים מי שהרגשות שלו נמצאים כל הזמן בקו ישר , לא זורמים ולא משתנים חשוב לבנאדם מת כמו קו א.ק.ג. של אלו שסיימו את החיים קו ישר , יציב עם צליל חורק . אנשים שחיים אנשים שמרגישים כמו באותו א.ק.ג כמו פעולותו של הלב , כמו המחזוריות בים נע בגלים עולים ויורדים לפעמים אנחנו " יורדים לעמק" לפעמים אנחנו בפסגת ההר , זה לא ממש משנה כי שניהם טובים , שניהם מסמלים תנועת חיים. שהלוגיקה המיינד והאגו ( שבעיקר שומר עלינו מלהרגיש את החיים במלוא עוצמתם ) תופסים שליטה ומאיימים על כל רגש בהדחקה , אנחנו אולי נראים חיים , אולי למדנו לזייף רגשות בסיטואצות המתאימות ורק שאנחנו לבד להעז להוריד מסכות ( וגם זה לא תמיד ) ועדיין זו רק מסיכה , זה לא הרגש האמיתי. שנותנים לרגש להיות נוכח וגם להביע אותו , כן אנחנו חשופים בפני העולם , חשופים בפני האחר ומרגישים פשוט פגיעים ורגישים, אז מה - הדבר היחיד שנהיה פגיע במצב כזה של חשיפה זה האגו שלנו , זו המחשבה מה יגידו עלינו - איך זה ייתפס בעולם החיצוני ...האגו שלנו שהוא טוב בכדי לדאוג לצרכים הבסיסיים שלנו עושה בעיקר דבר אחד תוקע לנו את זרימת החיים , את הצבע את הרגש.
האגו שכולו מורכב מפחד טהור שמא מי שאני , מה שאני עושה או דרך החיים שלי "לא מספיק טוב " לא הולך עם הזרם המרכזי , לא יציב והחיים הם לא יציבים , בלתי צפויים ובהחלט בלתי נשלטים , שם למעלה יושב מפיק העל שמכוון אותנו בדרכו שלו לתת אמון מלא בחיים , להיות כאן ועכשיו בכל עשייה בכל דבר שאנחנו מעורבים והחיים מבקשים מאיתנו בשביל לגדול פשוט להיות מוכנים להרגיש , לשים את האגו בצד , להרשות לעצמנו להיות חשופים ופתוחים לכל מה שבא אין דבר כזה רגש טוב או רע הם כולם נפלאים וכולם יחד "הנעימים " ו" הפחות נעימים " יוצרים לנו את הקסם המסתורי הזה שנקרא חייים. אין גיל מתאים בכל גיל בכל שלב , מותר ורצוי לך פשוט להרגיש, אחרי שנים של הדחקה בהחלט זה משהו לתרגל להתקרב קצת יותר לעצמנו ולטבע האמיתי שקיים בתוכנו.
לילה בן הרוש - מפיקה ויח"צנית, מנחה סדנאות לקידום עסקים קטנים אמנית ועורכת הניוזלטר לאן נושבת הרוח.
